הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל

עתירה נגד מדיניות החיסולים, שאותה אימצה ישראל כמדיניות רשמית עם תחילת האינתיפאדה השנייה. העתירה קובעת כי פעולת חיסולו של אדם בשעה שאינו מהווה סכנה מיידית לאדם אחר היא הוצאה להורג ללא משפט, ואף עונה על כל תנאיה ורכיביה של עברת הרצח. על פעולות אלה אין ביקורת שיפוטית, ואפילו לא ביקורת לאחר מעשה, שכן הצבא אינו מפרסם הוכחות למעורבות לכאורה של מחוסלים בתכנון פעולות אלימות, שסוכלו לכאורה בפעולת החיסול. זו מדיניות בלתי חוקית בעליל, מנוגדת למשפט הישראלי, למשפט הבינלאומי ולעקרונות בסיסיים של מוסר אנושי. 

מדיניות החיסולים הפכה בתוך זמן קצר לחלק בלתי נפרד ממדיניות הביטחון, אך גם מן ההוויה החברתית והתרבותית של מדינת ישראל, סביבה נרקמו מערכות בירוקרטיות של הוראות, הנחיות וכללי מדיניות, יחידות צבא אומנו לבצע חיסולים "ממוקדים", טייסי הליקופטרים לימדו עצמם לשלח טילים בכלי רכב אזרחיים, החברה הישראלית למדה לנוד ראש לעוברי האורח התמימים, ילדים, נשים ואזרחים שנפגעו מחיסול שהמיקוד שלו היה מטושטש קמעא ואכן מדיניות זו לא זכתה לביקורת וריסונים ומשהחלו בה ואף נועזו, בהעדר ביקורת, להודות בה הפכה לעובדה טבעית מובנת מאליה ומוצדקת. ובעניניי העותרות זו תופעה מעוררת חלחלה. כי מה שהיה אך לפני זמן קצר תועבה חברתית וחוקית הוכשר על נקלה לא מכח טעמים משפטיים אלא מכח העדר ביקורת ובקרה ובלהט רגשות עזים של שכול וכעס ונקמה.