אריה רוטר, לשעבר היועץ המשפטי של הארגון, מגלה כיצד נהפך השב"כ, בעשור החולף, לצרכן כבד של משפטנים, ומתחייב: לא מענים אצלנו כמעט אף אחד. על התדמית, הוא מודה, עוד אפשר לעבוד
"ב-5 בספטמבר 1999 שב אריה רוטר משנת לימודים למשרדו במטה שירות הביטחון הכללי (השב"כ) בצפון תל אביב. הוא ידע שבתוך זמן קצר יתמנה ליועץ המשפטי של הארגון במקומו של שבתאי זיו, שעמד לפרוש לגמלאות. "שבתאי הזכיר לי שלמחרת אמור בית המשפט העליון לתת את החלטתו בעניין החקירות ואמר לי 'סע לירושלים'", נזכר רוטר השבוע. פסק הדין דן בעתירות שהגישו הוועד הציבורי נגד עינויים וארגוני זכויות אדם נוספים, בדרישה שהשב"כ יפסיק לענות נחקרים.
"למחרת המתנתי בדריכות עם כמה מחברי באולם הדיונים בבית המשפט, בלי שיהיה לנו מושג מה תהיה ההחלטה. עו"ד לאה צמל, שייצגה את אחד מהעותרים, אמרה לי: 'הכל ברור, יאשרו לכם הכל'", הוא מספר. אלא שאז נכנס השופט אליהו מצא והחל להקריא את תמצית פסק הדין, שמאז זכה לכינוי "בג"ץ העינויים". "מיד בתחילת דבריו הבנתי שמתחיל עידן חדש", אומר רוטר."
