הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל

הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל עתר הבוקר לבג"ץ, בדרישה שיורה לשב"כ להימנע, ככלל, מכבילת נחקרים כאמצעי חקירה, ובפרט – להימנע מהחזקת נחקרים בחדרי החקירות, כשהם אזוקים בכל תנוחה משפילה או כזו הגורמת כאב, סבל ו/או עינויים. בין היתר מתבקש בג"ץ להורות על איסור השימוש בתנוחות הכבילה הבאות: איזוק נחקרים מאמותיהם או מזרועותיהם ("איזוק גבוה"), כבילה של נחקרים באזיקים מאחורי גבם ו/או קיבוע ידי הנחקר למשענות הידיים של הכיסא מלפנים, באופן שאינו מאפשר תנועה ("איזוק שגרתי"). כן מבקש הוועד כי בג"ץ יורה על קביעתן ופרסומן של הנחיות ברורות להסדרת אופן השימוש באמצעי ריסון, שאינם גורמים לנחקרים כאב או סבל, וכן את סוגם ואת תדירות ומשך השימוש בהם. העתירה מופנית נגד ראש הממשלה (הממונה על השב"כ), ראש השב"כ והשר לביטחון הפנים (אשר הינו הממונה האחראי על הנעשה במתקני השב"ס והמשטרה השונים, שבמתחמיהם ממוקמים מתקני החקירות של השב"כ, וכן על הסוהרים והשוטרים, שהם אלה אשר מבצעים בפועל רבות מן הכבילות בעבור חוקרי השב"כ).

העתירה מוגשת בעקבות ממצאיו של דוח הוועד, אשר פורסם בשבוע שעבר תחת הכותרת "כבילה כהתעללות וכעינוי" ואשר הצביע על כך שכבילה מכאיבה ומשפילה של עצורים ונחקרים הינה פרקטיקה שגרתית בידי חוקרי שב"כ וחיילי צה"ל. שיטות הכבילה המקובלות בחקירות השב"כ גורמות לכאב, סבל והשפלה קיצוניים, ולא פעם הנחקרים נכבלים למשך שעות רבות ברציפות, יום אחר יום. במקרים רבים גורמת כבילה זו לכאב קיצוני, ולא פעם אף לנזק בריאותי חמור, לעתים לצמיתות. מדובר לכל הפחות בהתעללות חמורה, ולא פעם אף לעינויים של ממש, במטרה לחלץ הודאות מן הנחקרים.

בעתירה מוסבר, כי הכבילה המכאיבה והמשפילה, הנהוגה בחקירות השב"כ מהווה הפרה של הזכות לחופש מעינויים ומצורות אחרות של יחס אכזרי, בלתי אנושי ו/או משפיל. זכות זו קיבלה זה מכבר מעמד של זכות חוקתית מוחלטת, שלא ניתן להתנות עליה או לסגת ממנה, גם לא בנסיבות החריגות ביותר. כן מהווה כבילה זו פגיעה אנושה בזכותם של נחקרים לשלמות גופנית ונפשית, ועלולה להגיע לכדי עינויים, במיוחד כאשר כבילת ידי העצורים נעשית גם מאמותיהם ומזרועותיהם, באופן המעוות את מנח גופם ("איזוק גבוה"). לא פעם נעשה שימוש באיזוקם המכאיב של נחקרי שב"כ תוך התנייה מפורשת של שחרורם מן הכבילה במסירת מידע על ידם. המסקנה כי האיזוק המכאיב משמש כאמצעי לחץ שנועד לחילוץ מידע מהנחקר, ולא כאמצעי הגנה על החוקרים או מניעת בריחה (כפי שטוענים בשב"כ) מקבלת חיזוק מן העובדה, שכאשר אותם נחקרים עצמם מובאים למסירת הודעה בפני שוטרים, בחדר סמוך באותו מתקן כליאה, הם אינם נכבלים כלל. הדבר מעורר את השאלה: אם נחקרים אלה הם כל כך מסוכנים לחוקרי השב"כ, כיצד אין חשש דומה בשעה שהם מובאים בפני חוקרי המשטרה?

את העתירה כתבו עו"ד סמאח אלח'טיב-איוב ובאנה שגרי-בדארנה מהוועד הציבורי נגד עינויים בישראל.