שתףבימים האחרונים, בעקבות הגילויים החדשים, עולה מחדש במרחב הציבורי סיפור קו 300. למעלה מעשרים ושש שנים עברו מאז רצח איש השב"כ, אהוד יתום, את שני המחבלים שחטפו את האוטובוס. מאוחר יותר, הוא הודה ש"בדרך קיבלתי פקודה מאברהם שלום להרוג את הגברים, אז הרגתי אותם" – ראש השב"כ הורה והוא ביצע. מיד אחרי כן, כשהגרסה הרשמית הופרכה, תמונות פורסמו ושמועות על האופן בו השב"כ פועל החלו לצוץ, החלה מערכת כיסוי שיטתית על הרצח. שקרים וכיסוי שהביאו לכך שוועדות וצוותים (זורע ובלטמן) שניסו לבדוק את נסיבות מותם של המחבלים החוטפים נכשלו.
כשסיפור הכיסוי "התפוצץ" הסתבר, שחלק מהעדים בפני הוועדות טענו שה"חיסול" ועדויות השקר היו בהתאם לנורמות של השב"כ, על פיהן נהגו בשב"כ לענות חשודים בחקירות ולשקר, באופן שיטתי, לגבי כך לבתי המשפט. כשהתפרסמו סיפורי עדויות השקר, הטעיית הוועדות והאופן הנלוז של פעילות השב"כ, קמה צעקה גדולה במרחב הציבורי. שמעון פרס, יצחק רבין ויצחק שמיר (ראש הממשלה בזמן הרצח) החליטו להגן על אנשי השב"כ, והיועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, שרצה לחקור את הפרשה, פוטר. הם גם ארגנו חסינות וחנינה נשיאותית לפני משפט לכל המשתתפים ברצח ובעדויות השקר.
"וועדת לנדוי", שהוקמה בעקבות פרשה זו ואחרות, מצאה גם שבמשך שנים רבות אנשי השב"כ שיקרו באופן שיטתי לבתי-משפט. הוועדה ציינה "את התחושה שהייתה לחוקרים, שמעשיהם לא רק שיש להם גיבוי של הממונים עליהם אלא שגם גורמים שמחוץ לשירות ידעו על-כך והסכימו בשתיקה. על אלה נמנים, לפי מה שנטען בפנינו, מערכת התביעה – הן האזרחית והן הצבאית – בתי-המשפט והדרג המדיני".
שנות השמונים היו מזמן, בימים ההם. היום אנו מקווים שהמצב שונה – שתרבות הכזב והחסינות המוחלטת למענים נעלמו מן העולם. ולא כך הוא. בזמן הזה, העינויים ממשיכים וגם אותה תרבות כזב שבשם "הביטחון" אפשר לשקר, לעוות את האמת ולהחביא את אופן פעילות השב"כ בפני השופטים והציבור. אותה תרבות שקר שיטתית, אותה חסינות מוחלטת אך המכניקה השתנתה – אופן הגיבוי והחיפוי הממסדי השתנה.
מאז 2001 הוגשו ליועץ המשפטי לממשלה למעלה משבע מאות תלונות נגד חוקרי שב"כ בחשד שעינוי נחקרים ואפילו חקירה פלילית אחת לא נפתחה בעקבותיהן. התלונות הופנו על ידי היועץ המשפטי לממשלה לבדיקה של המבת"ן (מבקר תלונות נחקרים), תפקיד אותו ממלא איש שב"כ. באופן לא מפתיע במיוחד, אנשי השב"כ, שמילאו את תפקיד המבת"ן בעשור האחרון, "בדקו ומצאו" שכל התלונות אודות עינויים הוגשו באיחור או לא היו נכונות או שפעולות החוקרים היו מוצדקות. דוחות "הבדיקה" נשלחו לממונה על המבת"ן בפרקליטות המדינה והוא העניק להן חותמת הכשר – הכשר שתמיד זכה לאשרורו של היועץ המשפטי לממשלה. הגיבוי המלא שמעניק היועץ המשפטי לממשלה הביאו לכך שמאז 2001, אף לא חקירה פלילית אחת נפתחה על ידי המחלקה לחקירת שוטרים. למעשה, היועץ הפך למחסום בדיקת תלונות אודות עינויים בשב"כ. מחסום חיפוי המאפשר עינויים, תרבות של שקר וחסינות מוחלטת למענים.
גם כאשר עולה תלונה על עינויים בבית-המשפט, האמת ו"זיכרון הדברים" (מסמך משפטי מחייב) של חקירת החשוד, עליה מתבססת, לפחות באופן חלקי, הרשעתו, אמיתותה חלקית במקרה הטוב ושיקרית במקרה הרע. מסתבר, שללא ידיעת בתי-המשפט, במקרה הטוב, או ללא התעניינותם, במקרה הרע, קיימת מערכת כפולה של רישום אופני התנהלות החקירה בחדרי החקירות של השב"כ. ישנן שתי גרסאות של "זיכרון דברים" שנכתב אחרי חקירה – אחת פנימית – החשופה רק לעיני אנשי השב"כ ומפרטת כנראה את אמצעי החקירה (כלומר העינוי) – ואחת "נקייה" המיועדת למשטרה ולבתי המשפט.
בזמן הזה, כמו בימים ההם, לא גילוי האמת – מה קרה בחדר החקירה – עומד בבסיס מערכת החקירה של תלונות נחקרים על-ידי אנשי השב"כ. חסינות המענים מוחלטת, כמו בימים ההם. גם האמת, לגבי הקורה בחדרי החקירות של השב"כ לאלפי נחקרים ביטחוניים, יחסית, כמו בימים ההם.
