הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל

עינויים: החוק, המוסר והעובדות
יובל גינבר מגיב למאמר עינויים: להעלות על הדעת את שלא יעלה על הדעת
08/10/2004
יובל גינבר הוא יועץ בכיר לוועד הציבורי נגד עינויים בישראל
----------------
עינויים – החוק, המוסר והעובדות

פרופסור עמנואל גרוס ועו"ד אברהם פכטר יוצאים להגן על מדיניות העינויים של השב"כ מאז החלטת בג"צ מ-1999. בג"צ אמנם קבע כי 'הגנת הצורך' לא תוכל לשמש בסיס להוראות והנחיות מראש כיצד לענות, כפי שנעשה בעקבות המלצות ועדת לנדוי, אך גם כי במקרים של "פצצה מתקתקת" תעמוד הגנה זו לחוקר המענה, בדיעבד. זהו הבסיס המשפטי לעינויים הננקטים כעת בישראל.

אציין כי לא ועדת לנדוי ולא בג"צ השתמשו במונח "עינויים" לגבי מה שהתירו, אך בפועל עינויים היו התוצאה הבלתי נמנעת בשני המקרים. פרופ' גרוס ועו"ד פכטר נוטים לעקוף את המונח ומעדיפים ביטויים כ"הפעלת כוח פיזי או נפשי (גרוס)" או "חקירה פיזית אגרסיבית" (פכטר) – מוזר מפי מי שמוכיחים את העולם על צביעות.

פרופ' גרוס מתרכז בשאלה האם יש להתיר עינויים מראש או בדיעבד. הוא תומך למעשה, לפחות בינתיים, בפתרון של בג"צ, לפיהם ההיתר צריך להינתן רק בדיעבד. למעשה, מכיוון שהיועץ המשפטי לממשלה התיר עינויים "בדיעבד" בעשרות, ואולי מאות, מקרים (ולא קבע ולו פעם אחת שהגנת הצורך אינה עומדת לאיש שב"כ שעינה), נוצר מצב שבו איש השב"כ יודע מראש כי מותר לו לענות. וכך שבו לשימוש שגרתי שיטות ישנות, כגון מכות, סטירות, בעיטות, "תנוחת הצפרדע" ומניעת שינה למשך יממות רצופות, ולצידן התפתחו שיטות חדשות, אכזריות לא פחות, כגון כיפוף גבו של הנחקר לאחור למשך חצי שעה ויותר. ההיתר הוא "כזה כאילו" בדיעבד ולמעשה מראש והצביעות, שפרופ' גרוס מתריע כנגדה, חוגגת דווקא במודל העינויים שבו הוא תומך. לחגיגה זו מצטרפים, באופן בלתי נמנע, עינויים במצבים של "כמעט-פצצה-מתקתקת" ו"ייתכן-שכמעט-פצצה-מתקתקת" ו"מי-יודע-אולי-בכל-זאת-פצצה-מתקתקת". אם עינויים מותרים חוקית ומוסרית, ואם אומרים לאנשי השב"כ שהם כל-כך יעילים מעשית, האם חוקר ייקח סיכון של, נגיד, 5% שהפצצה תתפוצץ? ולאחר מעשה, האם היועץ המשפטי יעמיד למשפט, או שופט ירשיע, איש שב"כ אמיץ וגיבור שכל חטאו הוא כי לא רצה לקחת סיכון, ולו פעוט, בהגנה על נשים וטף? העובדות בשטח מדברות על עשרות מעונים מדי חודש, ואף לא מקרה אחד של העמדה לדין על עינויים "בלתי מוצדקים". שום מדינה עדיין לא הצליחה לענות "רק" מחבלים מסוכנים. כמו סרטן, אם לא תמנע אותם מראש או תעקור אותם משורש הם יתפשטו לכל הגוף. אם כי במקרה שלנו מדובר רק בגוף של ערבים, כך שבעיני רבים אין הדבר, אולי, כל-כך נורא.

נותר העניין הפעוט של המשפט הבינלאומי. שני המומחים מודים כי אמנות בינלאומיות, שישראל הצטרפה אליהן מרצונה, אוסרות על עינויים באופן מוחלט. ישראל המענה היא, במלים אחרות, מדינה פורעת חוק. אבל אנחנו, כדברי עו"ד פכטר, "דמוקרטיה מתגוננת". פרופ' גרוס מוסיף כי כל העולם צבוע, ויש לפעול למען "שינוי הקוד המוסרי הבינלאומי." מכיוון ש"מוחלטוּת של זכויות או ערכים אינו דבר נכון או צודק בחיי בני אדם", כדברי פרופ' גרוס, יותרו עינויים במשפט הבינלאומי רק במצבים קיצוניים של מלחמה בטרור. תומכי חמאס יציעו, מן הסתם, כי פיגועים יותרו רק במלחמה נגד כיבוש, או בעד אללה, ויורשו של סדאם חוסיין ימליץ אולי כי שימוש בגזים רעילים יוגבל למאבק במיעוטים בעלי נטיות בדלניות.

מוסר שאינו שם גבולות על התנהגות אנושית, ולו ב"מצבים חריגים" הוא מוסרו של הטרוריסט. את הרעיון כי יש מצבים שבהם אין מנוס ממעשי זוועה, ושמטרות מסוימות מקדשות אמצעים מפלצתיים קידמו אוסאמה בן לאדן ואחמד יאסין. העובדה שישראל, וכעת גם ארצות-הברית, פנו לדרך העינויים מהווה ניצחון מוחץ לטרור ולדרכו.

מעבר לכך חשובות העובדות. לצערי עו"ד פכטר לא דייק אפילו בנוגע לזהותו של ארגון זכויות האדם שערך את הערב בו השתתף – הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, ולא "האגודה לזכויות האזרח," כדבריו. אך חשובה מכך ההנחה העובדתית הבסיסית של פרופ' גרוס ועוד" פכטר, והיא כי עינויים מסכלים פיגועים.

העובדה הניצחת היא כי השב"כ מענה זה למעלה משלושים שנה, ואפילו הפנאטי שבתומכי העינויים לא יטען כי בתקופה זו הטרור נחלש.

ראש השב"כ עצמו אמר בכנס בהרצלייה בשנה שעברה: "צריך לומר ביושר - מערכת הביטחון ושירות הביטחון הכללי בתוכה, לא סיפקו לעם ישראל את חליפת המגן שהוא ראוי לה." המלצתו היתה לזרז את הקמת הגדר. אם העינויים כל כך יעילים בסיכול פיגועים, לשם מה היה צורך בהשקעת מיליארדים בהקמת גדר זו?

עינויים לא מונעים את הטרור. עינויים פוגעים במוסריותו של המענה, בגופו ובנפשו של המעונה. עינויים משקפים ומנציחים ראייה של האחר כמי שאינו ראוי ליחס אנושי, ובכך פוגעים גם בסיכויים לצאת ממעגל הפחד, השנאה וההידרדרות המוסרית.