הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל

האמצעים לאכוף את החלטת הבג"צ בנושא האיסור על עינויים קיימים בכמה רמות:
1. בתוך המערכת הבירוקרטית: ראש שירות הביטחון הכללי ומבקר שירות הביטחון הכללי אחראים בתוך השירות על יישום ההחלטה. היועץ המשפטי לממשלה באמצעות הממונה על בדיקת תלונות נחקרים, בודק תלונות על הפעלת אמצעים פסולים בחקירה. היועץ המשפטי הוא זה המחליט האם בחקירה מסויימת עומדת לחוקרים "הגנת הצורך" לאחר שבצעו חקירה בעינויים.
2. בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק רשאי להורות על הפסקת בידודו של עציר הנמצא בחקירה ובכך לאפשר לו להיפגש עם עורך דינו. מפגש זה בין עורך הדין לעציר מאפשר את קבלת המידע על דרכי החקירה. רק בעקבות מפגש זה ניתן להגיש תלונה ולתבוע העמדה לדין של חוקרים שהפרו את האיסור. הועד נגד עינויים בישראל פועל באופן קבוע לאפשר לנחקרים להיפגש עם עורך דינם תוך פרק זמן קצר ככל האפשר.
3. במערכת הפרלמנטרית הפיקוח על שרותי הביטחון נתון בידי ועדת המשנה לשירותים החשאיים שחברים בה חלק מחברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.
4. פירסום המקרים בהם מתרחשים עינויים מאפשר פיקוח וביקורת. הועד נגד עינויים בישראל אוסף עדויות נחקרים על מנת לבחון האם מפירים את החלטת הבג"צ. הועד הציבורי נגד עינויים בישראל מגיש תלונות לרשויות על ההפרות ומפרסם את מימצאיו לציבור בארץ ובעולם.
5. פיקוח ולחץ מצד המדינות החתומות על "האמנה נגד עינויים" באמצעות "הועדה נגד עינויים של האו"ם" היושבת בג'נבה. ישראל אישררה את "האמנה נגד עינויים" ומחוייבת למלא אותה. הפרה שיטתית של האמנה תביא את האחראים לה לדין בבית המשפט הבינלאומי לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.

מאז קבלת ההחלטה על ידי בית המשפט העליון לא ידוע לנו על העמדה לדין של חוקרים שהפרו את החלטת הבג"צ למרות שישנן עדויות רבות על שימוש באמצעים פסולים ואסורים על פי ההחלטה. ידוע לנו על מקרה בו הוחלט להעיר לחוקרים על כך ולא מעבר לזה.