הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל

עניינה של העתירה שהוגשה בשם הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, בצלם, המוקד להגנת הפרט ורופאים לזכויות אדם, בשאלה: האם הפעלת לחץ נפשי לא אלים, בדרך של הצגת מצג שווא לפיו קרובי משפחתו של נחקר עצורים ועוברים חקירה קשה, לחץ הגורם לנחקר לרצות לשים קץ לחייו, מהווה אמצעי חקירה לגיטימי או פסול.

בנוסף לשאלה המרכזית הנבחנת, עתירה זו עוסקת בהפרת זכותו החוקתית של העותר לשלמות גופנית ונפשית ובהפעלת שיטת חקירה פסולה העולה כדי עינויים ו/או יחס אכזרי, בלתי אנושי או משפיל הפוגע בכבודו של אדם ומבזהו, בדרך של התעללות נפשית. המדובר בסוגיות עקרוניות מן המעלה הראשונה, הקשורות להגנה על זכויות היסוד של האדם בישראל, כפי שאלה באות לידי ביטוי, בין היתר, בהוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובעקרונות היסוד החוקתיים עליהם מושתתת שיטת המשפט הישראלית. לפיכך, להכרעה בעתירה דנן ישנה השלכה לא רק על המקרה הקונקרטי אלא על התנהלותה של מדינת ישראל כלפי נחקרים, אשר חשודים בביצוע עבירות ביטחוניות בכלל וכלפי נחקרים פלסטינאים בפרט.

מקרה זה הינו שלב נוסף בנסיונה של החברה הישראלית לעצב נורמות מוסר ואתיקה בחקירה. המבקשות סבורות, כי הפעלתו של אמצעי חקירה מסוג זה שהופעל כלפי העותר הינו פסול ועולה כדי הפרת פסיקת בית המשפט הנכבד בבג"צ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל פ"ד נג(4) 817 (1999) (להלן: פרשת העינויים